פסק-דין בתיק ת"א 8109-06

1.         בפני תביעה ותביעה שכנגד. התביעה בתיק העיקרי הוגשה כנגד הנתבעים 1, 2, 4, עם בקשה לסעד של ביטול הסכם, והתביעה נגד הנתבע מס' 3 היא חלופית לתביעה נגד הנתבעים האמורים, והיא כספית על סך של 193,219 ש"ח.

הרקע לתביעה בתיק העיקרי הוא אופן חלוקת מגרשים בעיר רהט, כאשר מדובר במקרקעי המדינה המנוהלים על ידי מנהל מקרקעי ישראל באמצעות "המנהלה לקידום הבדואים בנגב" (להלן: "המנהל") . נטען כי יש למנהל מדיניות על אופן יישוב המגזר הבדואי בעיירות הבדואיות, וזאת על ידי הקצאת אזורים נפרדים לקבוצות שונות כך שכל קבוצה מקבלת אזור נפרד. נטען שכל שבט מקבל מגרשים באזור המיוחד לו, ובתוך כל אזור יש לכל חמולה אזור מיוחד לה. בתוך אזור החמולה יש חלוקה בין משפחות, כך שכל משפחה יש לה חלק מיוחד רק לה. מדיניות זו, כך נטען, נוצרה מתוך התחשבות באורח החיים הבדואי  המסורתי ונועד לשלב את אורח החיים הזה בתוך תהליך הקמת העיירות הבדואיות ויישובן.

נתון נוסף של אורח החיים הוא מגורים נפרדים ומתוחמים בכל משפחה וריחוק בין משפחה למשפחה.

2.         על פי כתב התביעה, נעשתה חלוקה של המגרשים למשפחות ברהט כולל רזרבה של מגרשים פנויים, בכוונה ליישב במגרשים הפנויים את בני המשפחה שיתבגרו בעתיד. המגרש שבמחלוקת בתביעה זו הוא מגרש מספר 136 בשכונה מספר 34 בעיר רהט (להלן: "המגרש"). על פי כתב התביעה, נטען כי מגרש זה נועד להיות מגרש רזרבי למשפחתו של התובע. נטען כי כך הובטח לו בעת ההתיישבות של המשפחה ברהט. התובע הוא ראש המשפחה משבט אבו סיאם. בעת ההתיישבות של משפחה בהרט, הוקצו מגרשים לו ולזכאים מבני משפחתו. נותרו מספר מגרשים לילדים שעתידים להיות זכאים בעתיד ובכלל זה המגרש. נטען כי המנהל הבטיח לתובע כי קבוצת המגרשים הללו כולל המגרש יוקצו בעתיד אך ורק לבניו המתבגרים של התובע, וכך קרה ולבסוף נשאר המגרש ריק וממתין לאכלוס. כמו כן נטען, כי משלושת צדדיו מוקף המגרש על ידי בתים של משפחת התובע, בניו, רעייתו, ובנותיו (כמפורט בסעיף 6 בכתב התביעה). מדרום למגרש, הצד הרביעי, נמצאים מגרשים 137 ו- 138 ושם נמצאים הבתים של בני משפחת הנתבעים 2 ו- 3, אף הם ממשפחת אבו סיאם, בהסכמת התובע. אבל למשפחת הנתבעים 2, 3 הוקצה אזור בחלק הצפוני של שכונה מספר 34. הנתבע 2 גר במגרש 17 והנתבע 3 גר במגרש מספר 19.

3.         נטען כי מאז שהתובע בנה את ביתו ברהט הוא מחזיק במגרש הריק והוא שם את המיטלטלין שלו. עילת התביעה היא כי בתחילת שנות ה- 90 המגרש נרכש על ידי איברהים חמדאן אבו סיאם, בן דודו של הנתבע מספר 2. התובע שילם לנתבע 3 בתור ראש אותה משפחה סך של 15,000 ש"ח כדי לבטל את העסקה, ואיברהים עזב את המגרש. מצוין כי הסכום ששולם היה מעבר למחיר המגרש שעמד על 12,000 ש"ח. בכתב התביעה מצוין כי בהחלטה מספר 340 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 28/10/87, נקבע כי מחירו של מגרש ברהט, כולל פיתוח, עומד על סך 10,500 ש"ח. באותו סכסוך שילם התובע גם הוצאות הדיון הבדואי בסך של 25,000 ש"ח. נטען כי מאז התובע מחזיק במגרש והוא הביא כמויות גדולות של אדמת מילוי כדי ליישר אותו מכיוון שהוא היה נמוך מפני הכביש, והוא הניח במגרש רכוש שלו, טרקטור, צריף עם כלי עבודה, עצים להסקה, תרנגולות וכלבים ונוהג בו מנהג בעלים. שווי ההשקעה באדמת מילוי הוא 10,000 ש"ח.

4.         המגרש נשמר לבן הראשון שיתבגר ויהיה זכאי למגרש. נטען כי במשך השנים הוחמרו תנאי הזכאות כולל העלאת גיל הזכאות והוספת דרישה לנישואין. נטען כי הנתבע מספר 3 הבטיח וחזר והבטיח כי משפחת הנתבעים 2 ו- 3 לא תפגע בזכויות התובע ומשפחתו במגרש ולא תעמוד בדרכה של המשפחה להתקשר עם המנהל בהסכמים לגבי המגרש לכשיהיה בן שיהיה זכאי לרכוש את המגרש. אולם בתחילת שנת 2006 התחיל הנתבע מספר 2 להפגין נוכחות במגרש וניסה לבצע בו עבודות והתובע התנגד לכך, אלא שאז התברר לו שהמנהל הקצה את המגרש לנתבע מספר 2 ואף התקשר עם הנתבע מספר 2 בהסכם פיתוח. הנתבע מספר 2 הוא בנו של הנתבע מספר 3. יוזכר, כי התובע רכש בחזרה את המגרש בהסכם שעשה, לטענתו, עם הנתבע מספר 3 כראש משפחה (סעיף 3 לעיל). בדיעבד התברר לתובע, כי המנהל ביטל באופן חד צדדי את התחייבותו כלפי התובע להותיר את המגרש רזרבי. נטען כי המנהל עשה כן בהתעלם מההשקעות והתשלומים של התובע כאמור לעיל . נטען גם כי לא רק המנהל אכזב את התובע, אלא גם הנתבע מספר 3. נטען כי לאחר שקיבל את הכספים מביטול העסקה עם איברהים הוא שלח את הנתבע מספר 2 להשתלט על המגרש, ובכך זכתה משפחת הנתבע מספר 3 גם בכספו של התובע וגם במגרש. כתוצאה מכל ההליך הזה נותר בנו של התובע איסמעיל אחמד אבו סיאם, נשוי בן 33 ואב ל- 4 ילדים, ללא מגרש.

5.         בהמשך להליכים אלה, התגלה סכסוך בין המשפחות והסכסוך הגיע לבירור בבית המשפט בצו מניעה וגם בהליך לפי מנהג הבדואים. התוצאה מההליך לפי המנהג הבדואי, כך נטען, היא בהסכם מיום 3/6/2006 לפיו המגרש מחולק לשניים, כאשר במחצית הקדמית יישאר הנתבע מספר 2 והמחצית האחורית תהיה של התובע עבור בנו (להלן: "ההסכם"). בהליך זה יוצג הנתבע מספר 2 על ידי אביו, הנתבע מספר 3, ראש המשפחה, לפי המנהג הבדואי. נטען כי הנתבע מספר 2 לא הודיע על התנגדותו. על פי אותו הסכם, שילם התובע לנתבע מספר 3, כאביו ומייצגו של הנתבע מספר 2, סך של 83,000 ש"ח כדי שבחלק הקדמי של המגרש תוקצה רצועת מעבר מהכביש אל המחצית האחורית של המגרש כי אחרת אין גישה למגרש ואין אפשרות להעביר לשם קווי מים, חשמל, ביוב וכו'. מצוין כי למועד העסקה נקבע מחירו של מגרש ברהט כולל פיתוח על סך של 60,000 ש"ח לפי החלטה של מועצת מנהל מקרקעי ישראל מיום 9/7/1997. התביעה הוגשה כי הנתבע מספר 2 מתנער מההסכם ואינו מסכים להקצות את רצועת המעבר ומסכל את ההסכם והוא מתנגד לו.

6.         נטען כי הנתבעים 2 ו- 3 פוגעים בתובע שלמועד הגשת התביעה בשנת 2006 היה בן 82 שנים, דבק במנהגים ובמסורת הבדואית, כאשר הם משחקים משחק כפול. הנתבע מספר 3 כראש משפחה מסכים להליך שיזם התובע כראש משפחה, הבאת הסכסוך לדיון בדואי, ואילו הנתבע מספר 2 מנצל את מערכת המשפט הישראלית ומתנער מזכותו של אביו לחייב אותו. נטען כי ההתנהלות של שניהם היא בחוסר תום לב והתנהגות שלא בדרך מקובלת, כאמור בסעיפים 39 יחד עם סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.

7.         התובע אפוא מבקש ביטול הסכם הפיתוח שנכרת בין המנהל לבין הנתבעים 2 ו- 4. הנתבעת 4 היא רעייתו של הנתבע מספר 2 וצד להסכם הפיתוח. מתן צו כי הנתבע 1 יחזיר לנתבע 2 את כל הכספים שהנתבע 2 שילם לו בגין המגרש, ומתן צו שהזכויות במגרש תוחזרנה למנהל והמנהל ימסור את המגרש לבן הזכאי כאמור לעיל ויחתום עמו על הסכם פיתוח. לחלופין עותר התובע לבטל את הסכם הפיתוח שנחתם עם הנתבע 2 ולהחליף אותו בהסכם תוך חיוב הנתבע 2 להקצות רצועת מעבר ברוחב 5 מטר שתרשם כזיקת הנאה. לחלופי חילופין מבוקש שהנתבע 3 ישלם לתובע את כל הכספים שקיבל בתהליך שבו התובע ניסה לשמור את המגרש לעצמו או למשפחתו בסכום כולל של 193,219 ש"ח המורכבים מ- 40,000 ש"ח ששולמו לכל המאוחר בתחילת 1993 המשוערכים ליום הגשת התביעה בסך של 100,219 ש"ח ; 10,000 ש"ח השקעה במגרש להשבחתו ו- 83,000 ש"ח ששולמו לנתבע מספר 3 על פי ההסכם.

8.         בכתב ההגנה של המנהל נטען, כי מדובר במקרקעין מוסדרים והמגרש שבמחלוקת מזוהה כ- 100603 חלקה 43, ולפיכך הסמכות היא לבית המשפט המחוזי. זאת ועוד. מועד האישור הסכם הפיתוח היה ביום 25/1/1995 ולפיכך ככל שהייתה לתובע עילה נגד המנהל,  היא התיישנה. באשר לטענה כי המגרש נועד להיות מגרש רזרבי וכך הובטח על ידי המנהל - נטען בכתב ההגנה כי הטענה היא סתומה, חסרת פירוט, אינה מגלה יריבות ואינה מקימה עילה, ואין בה את היסוד מתי היא נולדה או תיעוד המבסס אותה. למעשה מדובר בריב משפחתי שהמנהל איננו צד בו ואין לו עניין בתוצאותיו. על פי הדין, המגרש הוא קניינם של הנתבעים 2 ו- 4. נטען גם כי לא התובע הוא בעל עילת התביעה, ככל שזו קיימת, אלא בנו שאיננו צד להליך. המנהל חלק על כך כי הוא נותן מגרשים בעיר רהט, אלא לטענתו הוא משווק מגרשים לבנייה עצמית והזכות לרכישה כנגד תשלום היא לזכאים על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. החלטות מועצת מקרקעי ישראל קובעות את מדיניות המנהל ומעמדם הן של תקנות בנות פועל תחיקתי. ההחלטה הרלוונטית אשר בתוקף בעת הכנת כתב הגנה היא החלטה 1068. באשר להליך שהגיע לבית המשפט בהקשר לרכישת המגרש על ידי הנתבע מספר 2, הוסף על ידי המנהל כי לא היה צד להליך ומדובר בהליך תלוי ועומד בבית משפט השלום (למועד הגשת כתב ההגנה) (במועד פסק הדין, לפי נתוני נט המשפט,   הבש"א סגורה). נטען להעדר יריבות. נטען כי הסעדים המבוקשים ככל שהם נוגעים לנתבע מספר 1, אינם ברי יישום כי הקצאת מגרשים ושיווקם כפופות להחלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל, ומעבר לזה, הסמכות היא לבית המשפט המחוזי.

9.         יתר הנתבעים הגישו כתב הגנה מאוחד. נטען להעדר סמכות עניינית ככל שמדובר בשאלת הבעלות במקרקעין. נטען להתיישנות בהקשר לעסקת המקרקעין שנגמרה ברישום בשנת 1995. באשר לתביעות הכספיות, ככל שהן מתייחסות לרכישת המגרש בפעם הראשונה מהנתבע מספר 3 ולהשקעות התובע במגרש - העילה התיישנה. נטען לחוסר תום לב בהגשת התביעה. נטען כי מדיניות שיווק מגרשים ברהט השתנה והוא ללא כל קשר למשפחות. המגרשים הינם בבעלות המדינה וכל זכאי רשאי לרכוש מגרש ישירות מהמדינה. נטען כי התובע לא רכש מעולם את המגרש. נטען כי הנתבעים 2 ו- 4 רכשו את המגרש מהמנהל כנגד תמורה וקיבלו חזקה בו. כמו כן נטען, כי מגרשים הנשמרים כרזרבה מסומנים ככאלה במשרדי המנהלת לקידום הבדואים בנגב ו            /או במנהל ולא ניתן לשווק אותם. כן נטען כי הנתבעים 2 עד 4 הם בני אותה חמולה של התובע וגרים במקבץ משותף באופן שמצד אחד גרים חלק ממשפחת התובע בסמוך למגרש, ובצד שכנגד מתגורר אחיו של הנתבע מספר 2 שהוא בנו של הנתבע מספר 3. נטען כי ניתן צו מניעה נגד התובע ומשפחתו שלא יתקרבו למגרש או יפריעו לנתבעים בביצוע עבודות במגרש והם פעלו בכוחנות ותקפו את הנתבע מספר 2.

            הנתבע מספר 3 הכחיש כי קיבל מהתובע כספים שנועדו למנוע את רכישת המגרש על ידי אחרים ועוד נטען, כי אין לנתבע מספר 3 מעמד משפטי למנוע ממנהל מקרקעי ישראל לשווק את המגרש לפי שיקול דעתו.

            נטען, כי ההסכם הוא כפוי מלחץ שהופעל על הנתבע מספר 3 על ידי התובע באמצעות אחרים, אך הוא לא קיבל הסכמה של הנתבעים 2 ו- 4.

10.        הנתבעים 2 ו- 4 הגישו תביעה שכנגד, כנגד התובע בתיק העיקרי וכנגד מאג'ד אחמד אבו ציאם, בנו, על סך של 377,980 ש"ח שהועמדו על 100,000 ש"ח לצורכי אגרה, ובה עתרו לסעדים הכספיים הבאים:

א.         תפיסת המגרש שלא כדין משנת 95 ועד לשנת 2005 למשך 10 שנים לפי 5,000 $ לכל שנה ובסה"כ 50,000 $ (בשקלים חדשים לפי שער הדולר היציג נכון ליום הגשת התביעה 12/7/07).                     

                         211,800 ש"ח.

ב.         פינוי הפסולת מהמגרש בסך של                                       15,000 ש"ח.

ג.          נזקים שנגרמו בזדון על ידי הנתבעים שכנגד, לקיר

תומך שנבנה על ידי התובעים שכנגד בסך                                     30,000 ש"ח.